סוכרת מסוג 2

סמגלוטייד עדיפה על אינסולין גלרגין כתוספת לטיפול קיים בסוכרת מסוג 2

השפעת הטיפול בסמגלוטייד מול אינסולין גלרגין בהיבטים של הפחתת המוגלובין מסוכרר ומשקל גוף בקרב חולי סוכרת בלתי מאוזנים

סוכרת, בדיקת רמת סוכר (צילום: אילוסטרציה)
סוכרת, בדיקת רמת סוכר (צילום: אילוסטרציה)

יש מספר אפשרויות זמינות של טיפול תרופתי עבור סוכרת מסוג 2. עם זאת, מטופלים רבים לא מגיעים לאיזון מיטבי של רמות הסוכר בדם ולכן קיים צורך בטיפולים חדשים. מחקר זה העריך את היעילות והבטיחות של התרופה סמגלוטייד (Semaglutide, שם מסחרי: Ozempic) המשתייכת לקבוצת התרופות תואמות ההורמון GLP-1י(Glucagon-like peptide-1 analogue) וכבר זמינה בישראל, בהשוואה לאינסולין גלרגין (Glargine). ההשוואה נערכה בקרב חולי סוכרת מסוג 2 שכשלו בהשגת איזון מיטבי תחת טיפול עם מטפורמין (עם או בלי תרופות ממשפחת הסולפונילאוריאה (Sulfonylureas).

מחקר שלב 3a זה (שכינויו SUSTAIN 4) היה רב מרכזי ורב לאומי (196 אתרים ב-14 מדינות), אקראי ונטול-סמיות. המחקר השווה בין טיפולים על בסיס עיקרון האי-נחיתות ובוצע בקבוצות מקבילות.

המטופלים שנכללו במחקר היו חולי סוכרת מסוג 2 בני 18 ומעלה שלא נחשפו בעברם לטיפול עם אינסולין ולא השיגו איזון מיטבי של רמות הסוכר בדם תחת טיפול עם מטפורמין בלבד, או בשילוב עם סולפונילאוריאה.

המטופלים הוקצו אקראית (ביחס של 1:1:1) לקבלת טיפול עם סמגלוטייד תת-עורית אחת לשבוע במינון של 0.5 או 1.0 מיליגרם (ההגעה למינונים התבססה על משטר העלאת מינון קבועה), או לטיפול עם אינסולין גלרגין אחת ליום (מינון התחלתי 10 יחידות בינלאומיות/יום, שלאחריו טיטור שבועי עד למדידה עצמית של ערך מטרה לסוכר בדם 4.0-5.5 מילימול/ליטר [72-99 מיליגרם/דציליטר] לפני ארוחת הבוקר). משך שני סוגי הטיפול היה 30 שבועות. בכל קבוצות הטיפול, טיפול קיים וקבוע עם מטפורמין וסולפונילאוריאה הומשך לכל אורך המחקר. ההקצאה האקראית בוצעה בעזרת מערכת משוב קולית או מבוססת-רשת.

נקודת הסיום הראשית היתה השינוי בערך הממוצע של ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c) ממצב הבסיס עד שבוע 30 ונקודת הסיום המאשרת המשנית היתה השינוי בממוצע משקלי הגוף ממצב הבסיס ועד שבוע 30. אומדן הבטיחות והיעילות בוצע באוכלוסיה המותאמת המיועדת לטיפול (mITT, כל המשתתפים שהוקצו אקראית שנחשפו למנה אחת לפחות של תרופת המחקר). בנוסף, נעשה שימוש בשוליים של 0.3% בכדי לבסס אי-נחיתות בהפחתת ערכי HbA1c.

1,089 משתתפים הוקצו אקראית לקבוצות הטיפול השונות. אוכלוסיית mITT מנתה 362 משתתפים שהוקצו לקבלת טיפול עם סמגלוטייד במינון 0.5 מיליגרם, 360 משתתפים שטופלו עם סמגלוטייד 1.0 מיליגרם, ו-360 משתתפים שטופלו עם אינסולין גלרגין. 49 משתתפים (14%) שהוקצו לסמגלוטייד 0.5 מיליגרם הפסיקו הטיפול טרם סיומו המיועד, לעומת 55 משתתפים (15%) שטופלו עם סמגלוטייד 1.0 מיליגרם ו-26 משתתפים (7%) שטופלו עם אינסולין גלרגין. מרבית הפסקות הטיפול נבעו מאירועים חריגים, שרובם היו קשורים למערכת העיכול בעקבות טיפול עם סמגלוטייד וכן אירועים אחרים הקשורים לעור ורקמה התת-עורית (פריחה, גרד וסרפדת) עקב הטיפול עם אינסולין גלרגין.

במצב הבסיס, הערך הממוצע של HbA1c היה 8.17% (סטיית תקן 0.89). ערך זה הופחת בשבוע 30 אחרי טיפול עם סמגלוטייד 0.5 ו-1.0 מיליגרם ב-1.21% (רווח בר-סמך 95%, 1.10-1.31), וב-1.64% (1.54-1.74), בהתאמה. זאת לעומת הפחתת HbA1c ב-0.83% (0.73-0.93) אחרי טיפול עם אינסולין גלרגין. ההבדל המשוער בין הטיפולים לעומת אינסולין גלרגין היה 0.38%- (רווח בר-סמך 95%, 0.52- עד 0.24-) עבור סמגלוטייד 0.5 מיליגרם, ו-0.81%- (0.96- עד 0.67-) עבור סמגלוטייד 1.0 מיליגרם (P<0.0001 עבור שני המינונים).

משקל הגוף הממוצע במצב הבסיס היה 93.45 קילוגרם (סטיית תקן 21.79). בשבוע 30 נמדדו ירידות במשקל הגוף הממוצע אחרי טיפול עם סמגלוטייד 0.5 מיליגרם (3.47 קילוגרם, רווח בר-סמך 95%, 3.00-3.93) ואחרי טיפול עם סמגלוטייד 1.0 מיליגרם (5.17 קילוגרם, 4.71-5.66), לעומת עלייה במשקל של 1.15 קילוגרם (0.70-1.61) אחרי טיפול עם אינסולין גלרגין. ההבדל המשוער בין הטיפולים לעומת אינסולין גלרגין היה 4.62- קילוגרם (רווח בר-סמך 95%, 5.27- עד 3.96-) עבור סמגלוטייד 0.5 מיליגרם ו-6.33- קילוגרם (6.99- עד 5.67-) עבור סמגלוטייד 1.0 מיליגרם (P<0.0001 עבור שני המינונים).

אירועים חמורים או מאומתים מעבדתית של תת-סוכר בדם דווחו לגבי 16 משתתפים (4%) שטופלו עם סמגלוטייד 0.5 מיליגרם ולגבי 20 משתתפים (6%) שטופלו עם סמגלוטייד 1.0 מיליגרם, לעומת 38 משתתפים (11%) שטופלו עם אינסולין גלרגין (P=0.0021, ו-P=0.0202 עבור סמגלוטייד במינון 0.5 ו-1.0 מיליגרם לעומת אינסולין גלרגין, בהתאמה). תת-סוכר חמור בדם דווח לגבי שני משתתפים (<1%) שקיבלו סמגלוטייד 0.5 מיליגרם, לגבי חמישה משתתפים (1%) שקיבלו סמגלוטייד 1.0 מיליגרם ולגבי חמישה משתתפים (1%) שקיבלו אינסולין גלרגין.

בנוסף, דווח על שישה מקרי תמותה: ארבעה (1%) בקבוצת סמגלוטייד 0.5 מיליגרם (שלושה מקרים עקב תחלואת לב וכלי דם ומקרה אחד של שאת לבלבית, שהוערך כי ייתכן והיה קשור לתרופת המחקר), ושניים (<1%) בקבוצת אינסולין גלרגין (שניהם עקב תחלואת לב וכלי דם). האירועים החריגים הנפוצים ביותר שדווחו היו בחילות עקב טיפול עם סמגלוטייד, שדווחו לגבי 77 משתתפים (21%) מקבוצת סמגלוטייד 0. מיליגרם ולגבי 80 משתתפים (22%) מקבוצת סמגלוטייד 1.0 מיליגרם, וכן דלקת הלוע האפי שדווחה לגבי 44 משתתפים (12%) שטופלו עם אינסולין גלרגין.

החוקרים סיכמו והסיקו שבהשוואה לטיפול עם אינסולין גלרגין, טיפול עם סמגלוטייד הביא להפחתה גדולה יותר בערכי HbA1c ובמשקל הגוף, עם פחות אירועי תת-סוכר בדם. בנוסף, המטופלים סבלו היטב את התרופה, שהציגה מאפייני בטיחות דומים לחברותיה לקבוצת תואמות ההורמון GLP-1.

מקור: 

Aroda, VR. et al. (2017). The Lancet Diabetes & Endocrinology. 5(5):355-366.

 

נושאים קשורים:  סוכרת מסוג 2,  תרופות תואמות ההורמון GLP-1,  סמגלוטייד,  Ozempic,  אינסולין גלרגין,  מחקרים