דעות

המודל השוודי יכול בקלות להפוך למודל בניו יורק - גם הם חשבו "לנו זה לא יקרה"

הניסיון לקיים משק פתוח יחסית, תוך הסתמכות על אחריות אישית בלי אכיפה ומגבלות תנועה, לא צלח. מגבלות ארציות הדוקות יש לשקול להפעיל כשיתמלאו כמה תנאי בסיס. עוד יש סיכוי לשינוי אבל השער הולך ונסגר

"מסעדות דחוסות בצעירים ללא מסיכות מעל למסגרת המותרת. ההתנהלות שערורייתית בחתונות ובשמחות, בכל המגזרים". צילום: מרים אליסטר / פלאש 90

כתיבת טור זה כרוכה בתסכול רב. חשבתי וקיוויתי שנהיה כעת במצב שונה לגמרי. קראתי כעת שוב טור שכתבתי באפריל, מוצאי הגל הראשון, ובו פירוט המערכים הנחוצים להקמה מיידית כדי למנוע עלייה מחודשת של התחלואה ולבלום צורך עתידי בסגר נוסף. שלושה מהם מופעלים לראשונה רק השבוע: מפקדת אלון לקטיעת שרשאות הדבקה (הפעלה מלאה רק בסוף אוקטובר); מערך מדדי איכות לתהליך בלימת התפשטות המחלה; ומתווה הרמזור, אשר ייכנס לתוקף השבוע.

אם מתעקשים לחפש את הצד החיובי, אולי בדיעבד עוד יצא הפסדנו בשכרנו בגל השני. לולא התרחש, היינו כנראה ממשיכים להתבשם בהצלחתנו בגל הראשון ומגיעים חשופים לגל חורף שהיה עושה בנו שמות. על הצד הפחות חיובי יש לומר - כניסת המערכים לפעולה מגיעה בזמן פציעות. נתוני התחלואה האחרונים מראים עלייה ארצית, מפושטת, בעייתית, בכל המגזרים, שהביאה אותנו למקום הראשון והמפוקפק בשיעור התחלואה לנפש בעולם.

את הפרשנות לנתונים מהשבוע האחרון יש לסייג בכך שחלק מהעלייה הדרמטית השבוע (מכ-2,000 לכ-3,000 נדבקים מאומתים ליום) מיוחסת לריבוי הבדיקות באוכלוסיה החרדית, כחלק מהמענה להתפרצות וסקר הישיבות. זו למעשה תוצאת לוואי מבורכת של תהליך סדור לגילוי תחלואה.

יתרונם של אקדמאים השולחים ידם לראשונה בפרשנות נתונים אפידמיולוגיים במסגרת המשבר הנוכחי הוא שהם תמיד יכולים לחזור בעוד חודש עם הסבר חדש, אחרי שהקודם פגש את קרקע המציאות. למקבלי החלטות אין את הפריבילגיה להסתכן בהימור פרוע

בנוסף, חתך גילים, המאפיין חלק זה של העלייה, לא יתבטא בעלייה דרמטית בזרם החולים הקשים בטווח הקרוב. אולם החלק האחר בעלייה, בכל המגזרים, זה המיוחס להתעלמות מהנחיות והתקהלויות אסורות, צפוי להביא לעלייה כואבת בתחלואה הקשה ולעליית קצב הצטברות החולים הקשים בבתי החולים.

חומרת המצב הקיים

רבים חושבים (או אומרים בגלוי) כי המשק בישראל פתוח באופן נרחב יותר מברוב מדינות המערב. אינדיקטורים שונים מעידים שהכלכלה משתקמת לאיטה, אולם ברור שהמצב הכלכלי על עברי פי פחת. למה לא להמשיך לסחוב את המצב הקיים ולראות מה ילד יום?

אבל כמו הצפרדע שהתרגלה לאט למים רותחים, אנחנו חיים "בשלום" עם מצב בו 10%-20% מהתמותה היומית בישראל מתרחשת עקב הקורונה. אנו נפרדים מ-100 אנשים בשבוע, חלקם צעירים ויחסית בריאים, רובם ברי מניעה.

המצב לא טוב, אך הוא יכול להיות הרבה יותר גרוע. כדאי לגלות זהירות ולא למהר להתבשם מהשערות שטרם בוססו על נקודת חסינות אוכלוסייתית אליה אוטוטו נגיע, עקב חשיפות עבר לנגיפים דומים או עקב סף חסינות עדר נמוך מכל אשר ידענו בכל מחלה אחרת. אלו הן תיאוריות אטרקטיביות אך לא מבוססות דיין שמגבירות את הבלבול בציבור. מפתה להיתלות בהן, אולם הן מתבררות שוב ושוב כמשענת קנה רצוץ.

יתרונם של אקדמאים השולחים ידם לראשונה בפרשנות נתונים אפידמיולוגיים במסגרת המשבר הנוכחי הוא שהם תמיד יכולים לחזור בעוד חודש עם הסבר חדש, אחרי שהקודם פגש את קרקע המציאות. למקבלי החלטות אין את הפריבילגיה להסתכן בהימור פרוע.

החורף בפתח, ואם התחלואה תעלה עוד, מערכת הבריאות הישראלית לא תוכל עוד לשמור על שיעורי תמותת חולים (CFR) מהנמוכים בעולם, וכולנו נזדעק "תעשו משהו!". אבל אז, השפעת התיקון איטית, התחלואה הקשה יורדת בעיכוב ניכר והמחיר כבד. לכן, אין ברירה, יש לפעול כעת להורדת התחלואה

הגישה המכונה בטעות "המודל השוודי", של אי הפרעה להתפשטות המחלה, יכולה בקלות להפוך, ודאי בחורף, ל"מודל ניו יורק". אף מדינה בעולם לא מצליחה באמת לסגור בגדר את האוכלוסיה המבוגרת והפגיעה. עוד לא נצפה בעולם סף של בלימה פתאומית עצמונית של התחלואה ללא התערבות, אבל התפשטות בלתי נשלטת שמפרקת מערכת בריאות מפוארת? ראינו גם ראינו. גם הם חשבו שלהם זה לא יקרה, וכנראה גם להם היה חוקר שהעריך בביטחון שלא יהיו יותר מעשרה מתים.

"20%-10% מהתמותה היומית בישראל מתרחשת עקב הקורונה. אנו נפרדים מ-100 אנשים בשבוע, חלקם צעירים ויחסית בריאים, רובם ברי מניעה". צילום: יוסי זליגר/ פלאש 90

החורף בפתח, ואם התחלואה תעלה עוד, מערכת הבריאות הישראלית לא תוכל עוד לשמור על שיעורי תמותת חולים (CFR) מהנמוכים בעולם, וכולנו נזדעק "תעשו משהו!". אבל אז, השפעת התיקון איטית, התחלואה הקשה יורדת בעיכוב ניכר והמחיר כבד. לכן, אין ברירה, יש לפעול כעת להורדת התחלואה.

הבעיה איננה מגזרית - העלייה היא בכל הארץ

ואכן, רבים תומכים בצעדים למניעת הדבקה, אבל בתנאי אחד: שלא יפגעו בפעילות שיקרה לליבם. תרבות, תפילה, מסעדות, חתונה, מפגשים חברתיים - כולם רוצים לסמן את הקו אינץ' אחד מעבר לגבולם. בהקשר זה נדמה לעתים שלישראל יש שני מצבי הפעלה בלבד: "הסורים על הגדרות" או "איש איש לביתו". כשהאיום בעין - כולם מתכנסים סביב הדגל, חותרים יחד לטוב המשותף, אלטרואיזם עד לניצחון. אחרת? אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. כלכלה התנהגותית קלאסית - הגעה לשווי משקל נאש קהילתי בו נגררים ומתקבעים בבחירה הרעה לכולם, במקום לחתור יחד לנקודת איזון בה כל אחד לוקח אחריות, מקריב מעט וכך ממקסמים את הטוב הקולקטיבי המצרפי.

חשוב לומר, הבעיה איננה מגזרית. העלייה היא בכל הארץ. הגענו למצב בו פחות מ-20% מהאוכלוסיה גרה ביישוב ירוק. מסעדות בערב דחוסות בצעירים ללא מסיכות מעל למסגרת המותרת. ההתנהלות שערורייתית בחתונות ובשמחות, בכל המגזרים. התמונות מהימים האחרונים של התקהלויות ללא מסיכות בחללים סגורים - במלונות, במירון, באירועים פרטיים – מטריד ומתסכל ומפורר את הלכידות החברתית.

עד רגע זה טרם הופעל המערך המשולב של  הרמזור, המשל"טים והאכיפה המוגברת. אין לדעת אם די במגבלות הכלולות בו לייצר מגמת ירידה, אבל יש סיכון שגם לא נזכה לדעת - המתווה אושר מאוחר, מופעל רק כעת ויורגש רק בעוד שבועיים

בנקודה זו בזמן, היישובים שבהם גרה קרוב למחצית האוכלוסיה צבועים אדום/ כתום. מכלולים ומרכזי שליטה מקומיים הוקמו כדי לעזור ליישובים אדומים להתמודד, ואין לטעות, המאמצים המושקעים שם גדולים וההתמודדות של הקהילות שם מורכבת וקשה מאוד. לא בגלל שהציבור שם פחות ממושמע, כפי שנוטים להאשים, אלא קודם כל בגלל שתנאי החיים הבסיסיים שם צפופים ושלובים באופן שקשה לתושב תל אביב להבין.

רמת המשמעת האישית וההתערבות הקהילתית הנדרשת בבני ברק או ברהט, כדי למנוע התפשטות תחלואה גדולה, משמעותית מזו הנדרשת בהרצליה או בנהריה. באותה התנהלות ואחריות, התחלואה בבני ברק תהיה גבוהה יותר במצב הבסיס. לפני שמפנים אצבע מאשימה, צריך להבין שגם מפת האתגרים דיפרנציאלית, לא רק מפת התחלואה.

אם גם כך נגיע לריסון מהודק - למה לא עכשיו?

שאלה שאני שומע יומיום מהמחנה הניצי של המאבק בקורונה: אז למה לא תכריזו כבר על סגר וזהו? למה מחכים? למה לא "לגמור עם זה כבר"? פוליטית ואכיפתית, זו הרי אופציה קלה יותר מהגבלות דיפרנציאליות. אולי באמת ניתן זבנג אחד כמו שצריך לקורונה, נקטין את התחלואה צ'יק-צ'ק מ-3,000 ל-100 ואז ננהל משק פתוח לרווחה עם מרווח ביטחון לחורף?

אז זהו, שלא. ראשית כל, אתייחס לאחת ההצעות שעלו בקבינט - סגר ארצי קצר (עשרה ימים): אין "סגר לייט", סגר קצר יכניס את החולים לסבב של הדבקות משפחתיות, אולי אף יגביר הדבקה במשפחות (ראו את היקפי התחלואה בקפסולות בישיבות, 2-3 שבועות מרגע כניסתם לסגר קבוצתי). ואחרי עשרה ימים, נשחרר את המידבקים מהסגר החוצה לחיי שגרה ברמזור ירוק? רוב המדענים עימם שוחחתי סבורים שסגר קצר הוא הרע מכל העולמות.

חשוב לזכור שגם ריסון מהודק, ארצי וממושך לא מבטיח תוצאות מלאות. תרחיש אפשרי ביותר: נכנסים לריסון של מספר שבועות בחגים, ללא סגר מלא - אין מסחר ופעילות פנאי, אבל אנשים רשאים להסתובב ומקיימים (פחות) מפגשים משפחתיים וחברתיים. התחלואה יורדת, אבל לאט. כעבור שלושה שבועות מצליחים לרדת לאלף נדבקים חדשים ביום. ואז, עד מתי ממשיכים? חוזרים ל"רמזור" ומסתכנים שוב באיבוד שליטה?

ירידה אפשרית מ-2,000 ל-1,000 נדבקים נדמית כהישג משמעותי ששווה את המאמץ, אלא שכבר ראינו שבתוך עשרה ימים - מ-5 ביולי - עלה מספר החולים היומי מכ-800 לכ-1,800. ההישג שנקנה בייסורים יכול להיעלם כהרף עין בהיעדר מנגנונים אפקטיביים לשמירת ההישג בערים שאינן אדומות.

לכן לעמדתי, ריסון הדוק ארצי מתחייב רק כאשר מתמלאים שלושה תנאי "אין ברירה":

קירבה "בעין" לסף הספיקה של מערכת הבריאות - אנחנו "הולכים על קו המצוק" זה חודש ויותר, אולם נראה שהיציבות השברירית על סף הפרה והמודלים חוזים מגמת עלייה. נקווה שהיא תהיה הדרגתית ונשלטת, שכן אם התחלואה הקשה תעלה פתאומית, אנו בתוך מרווח הבלימה ולא נצליח לעצור בזמן. והחורף מתקרב.

יוכח בסבירות גבוהה שהמאמצים "ללא סגר" נכשלים ביצירת מגמה מספקת של ירידה בואכה אתגרי החורף - עד רגע זה טרם הופעל המערך המשולב של  הרמזור, המשל"טים והאכיפה המוגברת. אין לדעת אם די במגבלות הכלולות בו לייצר מגמת ירידה, אבל יש סיכון שגם לא נזכה לדעת - המתווה אושר מאוחר, מופעל רק כעת ויורגש רק בעוד שבועיים. בהיעדר שינוי דרמטי בהתנהגות האוכלוסיה, התועלת הטמונה בו עלולה/ צפויה לא לספק את הירידה הרצויה. אבל יש עוד פתח צר לתקווה.

מערכים לאומיים לאיתור חולים וקטיעת שרשראות הדבקה ייבנו, ינוסו, יימדדו ויימצאו מוכנים למניעת עלייה מחודשת - בהקשר זה יש לומר, המערכים עוד לא מוכנים ותהיה ודאות גבוהה למוכנותם רק בסוף אוקטובר. זו (השלישית) היא הסיבה העיקרית בעטיה גם מי שראה הכרח בריסון מהודק ממשיך לדחות אותו, גם כאשר הוא נדמה (כמעט) בלתי נמנע. כל יום שעובר מקרב אותנו לאסטרטגית יציאה סבירה. כל יום מגדיל את הסיכוי לפגוש ביציאה מערך כשיר לאתגר.

לבסוף, אסור לצאת למהלך כזה ללא מהלך כלכלי משלים, אשר יוודא משענת כלכלית יציבה וימנע פגיעה בלתי הפיכה בעסקים והפרטים אשר צפויים להיפגע מהמהלך. ללא גב כזה, אין תקוה להשיג תמיכה של הציבור במהלך.

השורה התחתונה

ראשית, אסור להגיע לחורף ללא ירידה משמעותית בתחלואה. אנחנו מתקדמים בתוך "מרווח הבלימה", וכל האינדיקטורים מכוונים לצערנו למגמת עלייה.

שנית, השפעות הרמזור ימדדו לראשונה רק סביב ראש השנה. עוד קודם לכן, אם לא נראה מגמת ירידה משמעותית, סביר שידרשו עוד מגבלות כואבות בכל המגזרים והערים כדי לגדר סיכונים. בהקשר זה, בחירה להטיל מגבלות ארציות הדוקות בתקופת החגים תיצור נזק מופחת למשק ביחס לאלטרנטיבה בתקופה מאוחרת יותר. אבל אז, יילקח סיכון שכן המהלך יסתיים בטרם תושלם הקמת מפקדת אלון לקטיעת שרשראות ההדבקה. אם כך יוחלט, נקווה שכלל המערכים שיושלמו עד אותו מועד של עצירת המגבלות יספיקו כדי לשמור על התחלואה נמוכה בעת פתיחה מחודשת של המשק.

לבסוף, למרות התסכול המובן, לטעמי בעת הזו חייבים למקד את השיח לא באשמה אלא בפתרונות, בשותפות הגורל וההתמודדות של כל חלקי החברה יחד עם האתגר הכבד שלמולנו. אם כולנו, כציבור (על נבחריו) וכפרטים, נזכור שבאירוע הזה שם המשחק הוא תלות וערבות הדדית, דוגמה אישית ולא הפניית אצבע מאשימה לציבור זה או אחר, אולי עוד נצליח לחשב מסלול מחדש.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")

נושאים קשורים:  פרופ' רן בליצר,  דעות,  חדשות,  קורונה,  סגר,  תכנית הרמזור,  הנחיות לציבור,  חסינות עדר,  שוודיה,  מערכת הבריאות
תגובות
אנונימי/ת
08.09.2020, 09:43

הכותרת של המאמר המקורי בהארץ הייתה: עוד יש סיכוי לשינוי, אבל השער הולך ונסגר.

אני אמנם מסכים לחלוטין עם כל מה שנאמר כאן, אך כאשר עושים drill down למציאות הישראלית , אני מצטער לומר שהמשמעות היא שאין סיכוי.
מה שנותר הוא להחליט - או שנותנים למצב להמשך , כאשר המשמעות היא תחלואה ותמותה משמעותית עד האביב / קיץ הקרוב - לא משהו שישמיד אותנו, אבל יעלה לנו בכמה אלפי מתים ועוד מספר לא ידוע של אנשים שישארו עם נזקים.
או שנצטרך ללכת להגבלות חמורות מראש השנה למשך כ 5 שבועות (סוף אוקטובר בערך) בתקווה שהפעם הסגר לא יבוזבז וינוצל טוב יותר להערכות.
לכל מי שחרד למחיר הכלכלי. אז כן , יש לכך מחיר כלכלי. אבל גם לעובדה שכל פעם המוני אנשים נכנסים לבידוד כאשר הם לא חולים יש מחיר כלכלי גדול. וגם לחיים תחת הגבלות יש מחיר כלכלי. כך שאני לא בטוח עד כמה התוספת של הגבלות משמעותיות למשך מספר שבועות תשנה משהו.

אנונימי/ת
08.09.2020, 10:39

ברגע שתפסיקו להתייחס לכל מאומת כחולה, מדיניות הפחד תסתיים!
בכל העולם כבר מדברים על כל שהבדיקות לא יודעות לזהות בין וירוס חי למת
בכל העולם כבר יודעים שההבדל בין חיובי לשלילי הוא כמות המחזורים של הבדיקות, כך שהחלק המהותי הזה במדיניות הבריאות הוא לא באמת רלוונטי עבור עוצמת התחלואה דהיום.
אם בתי החולים קורסים, זה לא בגלל הוירוס זה גם בגלל המדיניות שמזניחה את בתי החולים עשרות שנים ומודגשת במיוחד ב-8 חודשים אחרונים.
הנזק הכלכלי של הסגר הראשון כשמתורגם לכסף (100-200 מיליארד) היה יכול לשקם את כל מערכת הבריאות לדורות.
ולשבדים המודל הצליח! העקומה של מקרי המוות והמקרים הקשים נעצרה
בשוודיה, חלו עד כה 84,985, נפטרו 5,835. במצב פעיל עכשווי נמצאים 56,820 אבל רק 16 מהם במצב קשה-קריטי 58 מתו בחודש האחרון שהם 1% מסך מקרי המוות. במדינה זאת באחרונה מאובחנים כ-200 מקרי קורונה חדשים ביום.
בישראל מתו עם קורונה בחודש האחרון 438, שהם 40% מהנפטרים עם קורונה לאורך כל התקופה.

ישראל נכשלה בכל אספקט אפשרי!!!

אנונימי/ת
08.09.2020, 10:40
אנונימי/ת
08.09.2020, 10:42
08.09.2020, 13:00

מעניין - אני ופרופ' בליצר רואים את אותו דבר, אבל מסיקים הפוך.
הנחת העבודה שלי היא שסגר אינו דבר שניתן למשוך לנצח. בסוף החיים חזקים יותר.
סוגרים - ההדבקות יורדת, פותחים ההדבקות עולה.
לפי התובנה שלי - סגר ומגבלות יעילים רק אם הם נשמרים לאורך זמן ממושך במיוחד (שנים), כאשר מדובר במחלה ויראלית שרוב הנדבקים בה א-תסמיניים, או בעלי מיעוט הסתמנות. זה לא ריאלי, ולא יתקיים, ואנו מוציאים הון עתק על משחק שסכומו 0 - בסוף מספר החולים המהותיים, והמתים מהמחלה יהיה כנראה זהה כך או כך.

אנונימי/ת
08.09.2020, 22:09

קשה לדעת מי באמת צודק, בליצר או קמרון ושות'.
אבל אני מוכרח להודות שהמאמר משכנע ואמין מאד.
לא מתנשא בעליונות הכל יודעת של ברבש, ולא בתקיפות הכועסת של רהב.
נוסח 'הקשיבו לי. זו דעתי. אל תגידו אחר כך לא שמענו לא ידענו'.