הסכמי אברהם, שנחתמו בספטמבר 2020 בין איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל (לאחר מכן גם מרוקו וסודן הצטרפו להסכם), נדונו ונחקרו כמעט מכל זווית אפשרית - בטחונית, כלכלית, גיאופוליטית. אבל ביקורי האחרון באבו-דאבי, במסגרת תפקידי כיו"ר הפורום לקידום הבריאות בחברה הערבית, הציף נושא שאני משוכנע שאיני הראשון שחושב עליו, אבל משוכנע הרבה פחות שהוא מטופל בדחיפות הראויה.
מנויי דוקטורס אונלי הם לא שיקוף של החברה הישראלית, אך אם אשאל את הישראלי הממוצע מי נמצאים בצמרת ההצלחה במבחני הרישוי לסטודנטים בוגרי רפואה מחו"ל, מתי מעט ינחשו שבוגרי ירדן נמצאים גבוה בצמרת.
חשוב לציין כי על פי נתונים שפורסמו על ידי אגף המידע והמחקר במשרד הבריאות בדו"ח כוח האדם ל-2020, כמעט מחצית (46%) מהרשיונות החדשים לרפואה שהונפקו ב-2020 הם לערבים ודרוזים – עלייה מ-18% עשור קודם לכן. כבר עתה 16% מכלל הרופאים בישראל הם ערבים ודרוזים לעומת 7% ב-1990.
באבו-דאבי, דובאי, בחריין, ובעתיד אולי גם בסעודיה, יודעים היטב שהסטודנטים הישראלים לרפואה שסיימו את לימודיהם במדינות ערב הם רופאים מצוינים. כאשר מדובר בסטודנטים ערבים, עולה יתרון נוסף: הם שולטים בערבית ויכולים לטפל באוכלוסיה המקומית
לאורך השנים (2008-2020) אחוז המועמדים הערבים ללימודי רפואה בישראל עומד על 25% בממוצע ואחוז המועמדים היהודים והאחרים עומד על 75% בממוצע. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות אחוז המועמדים הערבים ירד ועומד על 20% (בהתאם לחלקם באוכלוסיה) ואילו אחוז המועמדים היהודים גדל ועומד על 80%.
בנוסף, חל גידול משמעותי בשיעור הרופאים בוגרי לימודי רפואה בחו"ל. בין ינואר 2008 ליוני 2020 קיבלו 5,542 רופאים שסיימו את לימודיהם בחו"ל רישיון לעסוק ברפואה. ישראל מובילה בשיעור הרופאים בוגרי לימודים מחוץ למדינה בהשוואה למדינות אחרות ב-OECD. שיעור הרופאים המועסקים שהוכשרו מחוץ למדינה בשנת 2019 עמד על 58%, השיעור הגבוה במדינות ה-OECD, בעוד הממוצע עמד על 20%.
למערכת הבריאות הישראלית יש שם טוב במדינות ערב, והביקוש לרופאות ולרופאים שלנו רק עולה במדינות הערביות העשירות שבהן מוצע להם שכר גבוה יותר ותנאי עבודה שמתחשבים יותר בצורכי הרופאים הצעירים
עם זאת ולמרבה הצער, השיח הישראלי מקטין את דמותם של הסטודנטים לרפואה בוגרי חו"ל, גם כאשר כל המדדים מראים שתרומתם לחיזוק מערכת הרפואה לא נופלת מזו של בוגרי הארץ.
חלק מהאשמה הוא שאנחנו רואים כמקשה אחת את כל בתי הספר לרפואה בחו"ל שבהם לומדים תלמידים ישראלים שלא הצליחו להתקבל ללימודים בארץ, או בחרו לא ללמוד כאן, והעובדה שחלק מהם ימשיכו להיות מוכרים על ידי משרד הבריאות גם אחרי רפורמת יציב, לא ממש העלתה את תדמיתם, גם לא בקרב חלק ממנהלי המחלקות בבואם לבחור מועמדים להתמחות.
אבל אנחנו במצב חדש. באבו-דאבי, דובאי, בחריין, ובעתיד אולי גם בסעודיה, יודעים היטב שהסטודנטים הישראלים לרפואה שסיימו את לימודיהם במדינות ערב הם רופאים מצוינים. כאשר מדובר בסטודנטים ערבים, עולה יתרון נוסף: הם אנשים מוכשרים ששולטים בערבית ויכולים לטפל באוכלוסיה המקומית. הם גם שולטים באנגלית, כי בניגוד לישראל, שפת ההוראה אצל שכנתנו ירדן למשל היא אנגלית.
הערבים הישראלים בוגרי לימודי הרפואה הם מועמדים מצוינים להתמחות במדינות ערב העשירות ואם יתחייבו להישאר לעבוד שם כמומחים, מדובר בכוח אדם רפואי אטרקטיבי עוד יותר. כל היתרונות הללו חלים גם על רופאים ערבים בישראל, שסיימו התמחות בבתי החולים הישראליים. ואגב, בתי החולים של המפרציות לא נופלים מאלה בישראל ולעתים אף עולים עליהם מבחינת המכשור הרפואי והטכנולוגיות המוצעות.
זאת קריאת השכמה למשרד הבריאות: הפיתויים לעזוב את הארץ הולכים וגדלים. יש להכניס לתמונה, ויפה שעה אחת קודם, את הארגונים הערביים העוסקים במדיניות בריאות שוויונית, כולל זו של הסטודנטים הערבים לרפואה
עם זאת, למערכת הבריאות הישראלית יש שם טוב במדינות ערב, והביקוש לרופאות ולרופאים שלנו רק עולה במדינות הערביות העשירות שבהן מוצע להם שכר גבוה יותר ותנאי עבודה שמתחשבים יותר בצורכי הרופאים הצעירים.
זאת קריאת השכמה למשרד הבריאות: אל תתמהמהו עם התכניות שנועדו להחזיר ארצה את בוגרי הרפואה בחו"ל. הפיתויים לעזוב את הארץ הולכים וגדלים. יש להכניס לתמונה, ויפה שעה אחת קודם, את הארגונים הערביים העוסקים במדיניות בריאות שוויונית, כולל זו של הסטודנטים הערבים לרפואה.
הכתב הוא עו"ד מוראד מפרע, יו"ר הפורום האקדמי לקידום הבריאות בחברה הערבית