ערב השבת השחורה, מערכת הבריאות בישראל עמדה בפני בעיות יסוד חמורות אשר מקורן במצב בלתי אפשרי: מחסור חמור ברופאים ואנשי בריאות, תקציב בריאות שלמעשה שוחק את ההוצאה הלאומית לנפש בתחום הבריאות, משבר חסר תקדים בתחום בריאות הנפש, פערים מתרחבים בין מרכז לפריפריה ועשרות רופאים שהחלו תהליכים של רילוקיישן למדינות עם תשתיות דמוקרטיות איתנות יותר.
הדבר האחרון שמערכת הבריאות בישראל ייחלה לו היה משבר לאומי בעקבות הטבח בעוטף עזה, משבר שמטיל צל כבד על יחסי יהודים וערבים בכל מערכות החיים, כולל מערכת הבריאות. ובכל זאת, המצב הנוכחי הוא גם הזדמנות, ואני מקווה שהוא יקדם את ההכרה הציבורית במערכת הבריאות כעוגן השפוי בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים.
נתחיל בנתונים הידועים לכולנו ושראוי להזכירם שוב ושוב: עובדי בריאות ערבים מהווים יותר מ-25% מכלל עובדי מערכת הבריאות בישראל. הם נמצאים בכל מקום כמעט, כאנשי סיעוד, מחקר, רפואה, כוח עזר, אמבולנסים, אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה, פיזיותרפיה, רוקחות. המקום היחידי שבו הם כמעט נעדרים הוא בהנהלת משרד הבריאות, אבל הנושא חורג מגבולות המאמר הזה.
אם ברוב המקרים אנחנו דורשים שמילים יהפכו למעשים, אזי במערכת הבריאות הצורך הוא הפוך - אלפי מעשים של שותפות, סובלנות, סולידריות צריכים להפוך לתורה כתובה של מערכת הבריאות ושל עוד מערכות בהן יהודים וערבים עובדים יחד
מערכת הבריאות היא המערכת הציבורית המשמעותית ביותר בה יש שותפות יהודית-ערבית, גם במגזר הממשלתי וגם בקופות החולים, גם בקרב נותני השירותים וגם בגורל המשותף של המטופלים המקבלים את השירות. אם נביט על הפריפריה הישראלית, הרי הרופאים שהחזיקו את שירותי הרפואה בקצוות של ישראל בשלושת העשורים האחרונים היו ערבים ויוצאי בריה"מ לשעבר, הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה הכללית. רופאים יהודים ילידי הארץ ובוגרי מוסדות ישראליים בחרו לרוב עבודה ומגורים במרכז.
מערכת הבריאות הישראלית היא אוצר של ידע בכל הנוגע לשותפות יהודית-ערבית, היא מלאה בניסיון, ובזיכרון הארגוני שלה יש מאות אם לא אלפי שיתופי פעולה יהודיים-ערביים בהצלת חיי אדם. אם ברוב המקרים אנחנו דורשים שמילים יהפכו למעשים, אזי במערכת הבריאות הצורך הוא הפוך - אלפי מעשים של שותפות, סובלנות, סולידריות צריכים להפוך לתורה כתובה ואתוס של מערכת הבריאות ושל עוד מערכות בהן יהודים וערבים עובדים יחד.
אינני בא לטעון שהמצב במערכת הבריאות היה טוב בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים אחרי השבת השחורה. ממש לא. היתה שתיקה מעיקה שנבעה מחשש שכל אמירה לגבי הטבח והמלחמה בעקבותיו עלולה להצית אש בתוך השותפות המורכבת של יהודים וערבים במערכת הבריאות. הרבה זהירות ושתיקה היו באוויר ולפעמים גם השתקה, ומצד שני, בתוך פרק זמן קצר יחסית, צמרת משרד הבריאות הבינה שפגיעה בשותפות היהודית-ערבית היא פגיעה בחוסן של כלל מערכת הבריאות. מנכ"ל המשרד, המשנה למנכ"ל, יו"ר הר"י ומנכ''לית הר''י ואחרים העלו על נס את השותפות הזו.
חלק מהכנות היא להודות בכך שרובנו מגיעים לעבודה אחרי שצרכנו את כלי התקשורת של הקהילה שלנו, שחיזקה את תחושת הצדק – אולי גם הקורבנות – של השבט שלנו
אנחנו בשלב חדש כעת, חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, ולדאבוני, אם לא נביא כלים חדשים, אנחנו נפספס את ההזדמנות שקיימת כרגע במערכת הבריאות בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים.
אנשי בריאות, בדומה לאנשי רווחה, הם אלה שנמצאים יום יום במאמצי הכלה ואמפתיה של אנשים שנמצאים במשבר. במקרה שלנו, זהו משבר בריאותי. גם אדם שמאושפז בבית חולים ללא סכנה לחייו מאבד לעתים את זהותו כאדם בריא. יש לא מעט אבל ויגון במצב הזהות החדש כאדם חולה. כל כך הרבה פעמים אנחנו, עובדי מערכת הבריאות, מצליחים להביא תעצומות נפש, סובלנות, הומור, אופטימיות, עבור חולים במצבי משבר. שבועת הרופא העברי (וגם שבועת הרופא הערבי) דורשת מאיתנו "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר אם נכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד". עשרות שנות עבודה הן עדיי שרופאים ערבים ויהודים צייתו לשבועה זו, לרוב גם בלי להכיר אותה.
מה חסר לנו כדי להביא אותן תכונות ליחסים בינינו? כדי להקשיב ולהכיל נראטיבים וסיפורים אישיים שפוצעים את הזהות הקולקטיבית – לעתים השבטית – שלנו כיהודים וערבים? מה חסר לנו כדי לפתח שפה שבאמצעותה אנחנו לומדים לשתף את הרגשות שלנו מול אימת המלחמה הנוכחית מבלי לחשוש שאנחנו פוצעים את הצד השני ופורמים את השותפות?
המלחמה שבה אנחנו נמצאים כעת היא ההזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלנו שמסתפק בארגז הכלים שלמדנו בבתי הספר לרפואה, סיעוד ושאר מקצועות הבריאות, וללמוד כלים חדשים מעולמות גוף-נפש וגישור, כלים שיודעים לשלב בין אמת לשלום. מערכת הבריאות בישראל היא המערכת הציבורית היחידה שיש בה בשלות לשיח ערבי-יהודי כן ורחב היקף, בתוך מקום העבודה גופא.
שבועת הרופא העברי דורשת כך: "היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם". מהו אותו כבוד? היכולת לשוחח, היכולת להכיר בכאב של עמיתיי לעבודה, החובה להכיר בשונות ולכבד אותה, החובה לדבר באופן מכבד ולהקשיב שלא על מנת להשיב
האם כנות סותרת שלום ויחסי עבודה כנים? אני לא בטוח, כי חלק מהכנות היא להודות בכך שרובנו מגיעים לעבודה אחרי שצרכנו את כלי התקשורת של הקהילה שלנו, שחיזקה את תחושת הצדק – אולי גם הקורבנות – של השבט שלנו. יש להודות שלמרות שאנחנו אנשים משכילים, רוב המידע עליו מבוססות ההשקפות שלנו הוא סלע שניתן להישען עליו.
אביא דוגמה קטנה ממחקר של מכון אקורד, הפועל במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. אחד הממצאים של המחקר הוא שיש התנגדות גורפת לאלימות גם בקרב יהודים וגם בקרב ערבים, אבל במקביל כל צד משוכנע שבצד השני יש תמיכה באלימות. אין כל פלא, כל צד ניזון מרשתות חברתיות ותקשורת, והרבה פחות ממחקרים שבדקו את הסוגיה. שיח בין עובדים חייב להכיל לא רק פתח לכנות ולהקשבה, אלא גם ידע אקדמי שנותן תמונה אמינה על עולם הערכים של הצד השני.
אסיים בסעיף האחרון של שבועת הרופא העברי שדורש כך: "היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם". מהו אותו כבוד? היכולת לשוחח, היכולת להכיר בכאב של עמיתיי לעבודה, החובה להכיר בשונות ולכבד אותה, החובה לדבר באופן מכבד ולהקשיב שלא על מנת להשיב.
הכתוב הוא מומחה ברפואת משפחה; יו''ר החברה לקידום בריאות האוכלוסיה הערבית בהסתדרות הרפואית; יו''ר שותף - הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל
תגובות
נכון מאוד. האוכלוסיה היהודית נמצאת סביב מדורת שבט תקשורתית אחת ברובה והאוכלוסיה הערבית נמצאת סביב מדורת שבט אחרת. מראש הדיונים הם שונים. כל שבט והקושי שלו. הכי חשוב לזכור שרובינו חפצי חיים גם אם אנחנו שותקים. השתיקה אין משמעותה תמיכה בטרור או אי קבלת הסבל או אשמה. האבל, הרצח והחטיפות פגעו בעיקר ביהודים אך גם ערבים ותאילנדים נפגעו. וכל אדם באשר הוא אדם מזדעזע מהזוועות שקרו באותה שבת שחורה. ההפגנות בחול מראים שישראל מתמודדת עם בעיה הרבה יותר קשה מול שקרים ושנאה אנטישמית.
יפה כתבת פרופסור, אמן ואינשאללה שכולנו נמשיך לעבוד יחד בשותפות, הקשבה וכבוד הדדי
פרופ' בשאראת, מילותך כל כך מדוייקות... הרגישות כל כך מזהרת הימים אלו... עד שמכניסה כל מתבטא, לסיכון מוסדי חלילה אם יפורשו דבריו כתומכים לכאורה את הצד השני.
כאן כיהודיה, אני רואה ומרגישה, שעובדי מוסדות הבריאות מהחברה הערבית, נמצאים בסיכון האשמה, והוקעה בתוך הממסד, הרבה יותר מאשר עובד מהחברה היהודית.
ביטויים של גזענות, נאמרים בקבוצות השונות ללא רסן מהצד שלנו... לצערי ללא נקיטת סנקציות דומות כפי שמתרחש כשהמצב הפוך.
חברות שלי בעבודה פוחדות... פוחדות להתבטא כתומכות בנו החברה הישראלית, פוחדות להתבטא כמגלות אמפתיה לעם העזתי, מעדיפות לשתוק ולהזהר..
אין פה תגובתיות שוויונית מצד המוסדות כלפי עובדים מהחברה הערבית לעומת היהודית.
מסכימה כל כך אתך, שהחוסן המקצועי והחברתי ב ת ו ך מוסדות הבריאות יתחזק רק אם נעצים יזמויות של שיח הדדי (אולי תחילה מונחה )בין העובדים.
תודה לך על התגובה גבי יקרה
יחד נקדם את המטרות שאת מציעה
אני אינני אותו אדם ואינני אותו רופא אחרי הטבח הנורא ב 7.10.23 שהיה ברברי אכזרי ופשע נגד האנושות. הטבח שבוצע על ידי בני חושך ערבים עזתים כנגד אזרחים חפים מפשע, ילדים ילדות נשים ונערות גברים וקשישים. יש קו אדום מאוד ברור של רוע שהחמאס ועוזריו העזתים עברו אותו. וד"ר בשארת במלל רב מדבר על אמת יחסית "שבטית" ? או שלא הבנתי?
מאוד חשוב לו לציין גם בכתבה השנייה שלו שהייתה אוירה של "השתקה "(האשמה מוסווית) או חשש שאמירה מסויימת תעורר זעם..
אז לדעתי בהחלט כן זעם ועוד איך זעם!זכותו וחובתו המוסרית של רופא יהודי או לא יהודי לזעום ולזעוק על כל אמירה שתכיל או תנסה לפרש את הרוע הטהור שהגיע מעזה.
אין הסבר ואין מחילה לטבח האיום הזה, אין "פרשנות שבטית" לאונס קולקטיבי של בחורה ואז רציחתה , ואין יחסיות לירי בראשו של תינוק.
זה רוע טהור שמטרתו להשמיד את העם היהודי וכל בן אנוש , על אחת כמה וכמה רופא צריך לגנותו אבסולוטית.
בוקר טוב דר וורמן
אני מקשיב וגם מבין את מה שאתה מרגיש
מאיר היקר. אכן, הדם רותח אחרי הפוגרום הדעאשי הזוועתי שתוכנן ובוצע על ידי הארגון הרצחני חמאס. זעם, ועוד זעם, וגינוי ותיעוב הן תגובות אנושיות, אבל אסור לתת לאויבינו לזרוע בתוכנו אי אימון וחשדנות. צודק פרופ' בשאארת: הם מכוונים לגרום לשינאה ופילוג בין "השבטים" המרכיבים את המציאות הישראלית. לכך מכוונת התעמולה והמעשים הנבזיים שלהם. חמאס חשב שיצליח לגייס את ערביי ישראל למאבק נגד המדינה והאירועים של השבועות האחרונים מוכיחים שכשל בכך. ערביי ישראל, ובכלל זה עובדי מערכת הבריאות, מוכיחים שאחדות מדינת ישראל חשובה להם יותר מנושאי דגל מזוייפים של ה"מאבק הפלסטיני". התגברות מגמות של הקצנה ולאומנות ובפרט פגיעה באימון בין אנשי מערכת הבריאות, אשר מייצגים את כל קשת ה"שבטים" בישראל, יהוו נצחון מוחץ לחמאס.
ד"ר ורמן , הסיבה שאינך אותו אדם לאחר השבעה באוקטובר היא חוסר ידע בהיסטוריה. וזה לא נאמר כביקורת כלפיך אלא כלפי מערכת החינוך. החידוש שהיה כאן הוא בכמות אבל לא ב"איכות". מעשים נוראים כאלה נעשו כבר בתרפ"ט ובפיגועי הטרור לאורך השנים בישראל. פשוט הפעם הכמות הייתה גדולה יותר וזה הצליח להם יותר.
אבל אל תטעה ואל תתבלבל. הנרטיב ה"פלסטיני" (אם יש דבר כזה) הוא זהה אצל כולם.
לא הבנתי על מה כל הכתבה. מה זה משנה אם את/ה ערבי או יהודי או עוד משהו אחר? , הרי כולם אזרחי ישראל ורופאים בישראל. מה זה משנה הלאום ? איך זה קשור לעבודה שלך כרופא? למה זה אמור להיות קשור?